Haifa Conference

מדינת ישראל מגדירה את עצמה כ"מדינה יהודית". הווה אומר, מדינה של התושבים היהודים בלבד, ושל כל אדם בעולם המוגדר על ידה כ"יהודי". אבל, איך יוגדרו אותם יהודים, שזאת אמורה להיות "מדינתם" ? הישות הזאת התחבטה מאז הקמתה ב-1948 בדיוק בשאלה הזאת. " מיהו יהודי ? ". חיפשו, חיפשו, ולא מצאו אלא את ההגדרה : "יהודי הוא מי ש"יהודי על פי ההלכה (הדתית)". סיכומו של דבר : מדינת-ישראל מגדירה את עצמה כמדינת קהילה דתית. וכמו ברוב המקרים במדינות העולם, ההתבודדות בקהילת דת מהווה כיסוי להפרדה אתנית. בדרום-אפריקה של האפרטהייד קו ההפרדה האתנית הדכאנית היה צבע העור של האנשים, פה זאת הדת.

מדובר כאן בקהילה דתית אתנית המציבה אותה במעמד של שכבה שלטת ודכאנית על כלל העם הפלסטיני : זה שבתוך 48', זה שבתוך 67', פליטי 48'. על כן, לא ייתכן משטר דמוקרטי בארץ פלסטין אם לא יבותק החיבור בין דת ומדינה והאזרחות. מה זה אומר ?

* המדינה, על כול מוסדותיה, שלוחותיה, ונושאי התפקידים שלה, והרשויות הציבוריות – לרבות המקומיות - נקיות מכל התייחסות לדת כלשהי. הדת תהיה, אם בכלל, עניינו של הפרט ושל התאגדויות פרטיות בלבד.

* נושאי תפקידים דתיים לא יישאו תפקידים רשמיים כלשהם.

* המדינה אינה מתקצבת בשום אופן שהוא מוסדות דת – רבנויות, בתי כנסת, מסגדים, כנסיות, עמותות דתיות, בתי דין רבניים, בתי דין שרעיים, ישיבות, בתי ספר דתיים מכול סוג שהוא.

* מערכת החינוך הממלכתית תהיה חילונית. היא לא תקיים לימודי דת. תיאסר כניסתם של נושאי תפקידים דתיים למוסדות החינוך הממלכתיים.

* המדינה אינה מעסיקה, בשכר או שלא בשכר, ובשום אופן שהוא, רבנים, דיינים, משגיחי כשרות, אימאמים, קאדים, כמרים, נזירים, תלמידי ישיבות, תלמידי בתי ספר קוראניים, בתי ספר כנסייתיים. כלי קודש אלה יהיו אנשים פרטיים בלבד, ולא יהיה להם מעמד רשמי כלשהו.

* ימי חג ציבוריים לא ישאו כול אופי דתי. המדינה אינה משייכת לעצמה ימי צום או אזכור תאריכים דתיים כלשהם.

* הרשויות המקומיות, והן בלבד, ישאו בתפקיד הרשמי של רישום החידושים והשינויים במעמד האישי : לידה, נישואים, ברית זוגיות, גירושים, פטירה. הן גם יהיו אחריות לבניית בתי העלמין ולתחזוקתן.

התנועה הציונית, ולאחריה מדינת ישראל, קשורות בקשר בל יינתק לדת היהודית. הן טוענות לקיומו של "עם יהודי" בינלאומי וא-היסטורי שהישות הישראלית היא מדינתו. הביטוי "עם יהודי " הוא ניסיון לא מוצלח לחלן את הביטוי הדתי "עם ישראל" שאף הוא זכה לעדנה מאז יוני 1967. לכן, אותו מבנה מדיני שרוצה להצדיק בפני ההמונים היהודים בשטחי 48' את קיומו עומד ונופל עם קיומו של המושג "עם יהודי ". וכאן מופיע במלוא כוחו התפקיד של הדת.

הרי, מה ילכד יחד בתוך הישות הישראלית אנשים הבאים מצנעא ומלוס-אנג'לס, ממוסקבה ומרבאט, מקוצ'ן שבהודו ומבאזל (שווייץ), מטהראן ומניו-יורק ? איזה גורם ילכד אותם וידחוף אותם להיות קורבנות – גם הם, לפי מידתם – של מלחמה שאינה נגמרת זה שישים שנה ? הנושא של הדת הוא המלט היחידי שניתן להציע לכול המהגרים האלה. וזאת גם כאשר בהמוניהם הם אינם אנשים דתיים - ראה את המהגרים מברה"ם לשעבר או יוצאי מזרח ומרכז אירופה. מכאן המיתוס שנבנה של עם אחד, שלו אינטרסים משותפים בקנה מידה עולמי, וכמובן בתוך מדינת ישראל. ההתבדלות העדתית-דתית בארץ אפשרה בניית תשתית חברתית עבור הגיטו היהודי בפלסטין.

בנגיליון של "הבמה הדמוקרטית" – ביטאון הוועד למען רפובליקה חילונית ודמוקרטית בכול פלסטין – שהתפרסם לפני 9 שנים, הוצג ניתוח של התוצאה שהביא המפעל הציוני על קהילת המהגרים. התנועה הציונית התיימרה לספק פתרון לשאלה היהודית באירופה והקימה למעשה מדינת גיטו. מדינת גיטו זו מוקפת בחומת השנאה הלוהטת ביותר שידע אי פעם גיטו יהודי כלשהו. אבל, אז היה זה בשל אופיו הנפשע של השלטון הממלכתי הדכאני במדינות אלה, והפעם זה בשל פשעי הנהגת אותו גיטו שהחליטה להפוך אותו למדינה. הנישול, הגירוש, והדיכוי של עם שלם טבועים בטבע של מדינה אתנית דתית. והזעם והמרד של המנושלים, המגורשים, הנדכאים הם הנחתת הנגד שצפויה לה.

מכאן שהדת היהודית מהווה את נקודת ההתייסות הרשמית של הגיטו הישראלי. אין כל מפלגה פוליטית שתערער על הזיקה המהותית בין הדת היהודית לבין המדינה היהודית. השמאל הישראלי – הציוני וה"לא ציוני" - מבקש שיפוצים לטובת הציבור היהודי שלו, הקלה ב"כפייה הדתית" שלא יוכל להשיג אותה. האגדה אמרה שה"כפייה הדתית" מקורה באילוצים הנובעים מהצורך של הממשלות להשיג רוב בכנסת, בעיקר המפלגות של השמאל. האמת נמצאת במקום אחר. האמת היא שהתוכן הדתי הוא הנוסח היחידי שניתן לשוות ל"מדינה היהודית", הניסוח היחידי שיכול לתת אחדות – למראית עין - לתפזורת אנושית שהמפעל הציוני אסף כאן. השמאל הזה אינו נלחם להפרדת הדת מהמדינה ומהאזרחות. ומצב אי ההפרדה מביא בהכרח לכפייה דתית. להשלמה הזאת עם המצב של כלים שלובים בין דת ומדינה שותפים כולם, גם אלה שדגלו מאז 1979 בנוסחת "שתי מדינות לשני עמים" - מק"י - וגם אלה שתומכים ב"מדינה של רוב אתני (אם כן – יהודי) מול מיעוט אתני (אם כן – ערבי) - בל"ד.. אכן, אם לא אמרת : מדינה חילונית, אז השלמת עם משטר של אפליה אתנית, של דיכוי, של שלילת הזכויות.

לעומת זאת, הרפובליקה המוקרטית תפקיע מידי הממסדים הדתיים את השליטה על המעמד האישי. הרשויות המקומיות והשיפוטיות יבצעו את רישום הנישואים והגירושים, היא תדאג להפעלת התחבורה הציבורית בכול ימות השנה בכבישים, במסילות הברזל, באוויר, ברחובות היישובים היהודיים. היא תשלול כל בסיס דתי אתני בקיום האוכלודיות בארץ. בני הארץ הם אזרחים באשר הם בני הארץ. הם אזרחים של הרפובליקה במישירין, ללא חוליית תיווך בדמות שיוך לעדה דתית אתנית. המדינה פשוט לא תיתן גושפנקה לעדות אלה ולמוסדותיהן, מאחר שהן, אם בכלל, עניינם של אנשים פרטיים. על-כן גם תיאסר כליאת חלקי אוכלוסייה על בתוך איזורים מוגדרים, יישובים מוגדרים. זכותו של כל אזרח\ית להתגורר ולבנות את חייו\חייה בכל מקום יישוב בארץ.

משטר זה של שוויון אזרחי מוחלט באוכלוסייה הכלל-פלסטינית מאפשר התפתחות הרמונית של שתי התרבויות ושל שתי השפות. יישבר החיץ ביניהן. במוסדות החינוך שבאזורים המעורבים (למעשה, בצד המערבי של הקו הירוק של היום) שתי השפות יזכו למעמד שווה, וככל שאפשר מוסדות חינוך אלה יהיו משותפים.

הילכך, המושג "לאום" כפי שמדינת ישראל התכוונה לעגן כוזב. לאום, במשמעות המודרנית, הוא כלל האזרחים של מדינה. הוא אינו מוגדר ע"י שפה ותרבות, ראה את הםקרים של בלגיה (3 שפות), הודו (למעלה ממאה שפות), סין (2 שפות : מנדרינית וקנטונזית), שווייץ ( 4 שפות), ועוד מקרים רבים. בארץ מתקיים לאום אחד – הלאום הפלסטיני, שבו שתי קהילות לשון. המאבק לשחרור ולריבונות לאומית כולל בתוכו את המאבק לאיחוד הדמוקרטי של הארץ והלאום. יתירה מזו : כול אלה עושים את העם הפלסטיני, שהיה קורבן לדיכוי לאומי בל יתואר משך קרוב למאה שנה – שמטרתו מניעת אפשרות של הקמת לאום פלסטיני חופשי בארץ חופשית - לחיל החלוץ של המאבק.

השמאל הישראלי לפלגיו מחייב את חלוקת הארץ, וזאת הנוסחה הבסיסית של הדיכוי הלאומי, באשר היא מנציחה את המצב של אפליה שורשית על בסיס דתי אתני. "אנחנו כאן – הם שם", זה אומר : המדכאים כאן – הנדכאים שם, בגטאות שלהם. והמסקנה היא גם : הפליטים לא יחזרו לכאן. הדבר נכון עוד לגבי סיסמת "המדינה הדו-לאומית". זאת כסות ל-"2 מדינות". מדובר במסגרת פדרטיבית בין שתי ישויות ממלכתיות שונות, המחוברות ע"י קשר של מוסדות משותפים. כל שנאמר לגבי "2 המדינות" מתיישם גם כאן.

ניתן לומר שהמעמד הממלכתי שניתן לדת, בפרט בפלסטין, הוא סימן היכר למצב של דיכוי לאומי. הפרדת הדת מהמדינה ומהמעד האזרחי היא תנאי לשחרור מהדיכוי ולריבונות לאומית.