ועידת חיפה למען זכות השיבה והמדינה החילונית דמוקרטית בפלסטין

אנא מתאספה עשאן מא בחכי ערבי מניח.
ברכות למארגני ובאי הכנס החשוב. התוכנית מרגשת, מכסה היבטים שונים של נושאים שעד היום נדונו כמעט רק במסגרות פרטיזניות.
בדברי היום אני מבקשת לעמוד מעט על הסיבה לכך שבמשך שנים התעקשתי להיצמד לרעיון החלוקה לשתי מדינות ועל הסיבה לכך ששיניתי לאחרונה את דעתי. נדמה לי שניתן ללמוד כמה לקחים מן הסיפור האישי הזה.

תקציר: מצב החברה הישראלית-יהודית כיום הוא כר פורה לאידיאולוגיות פשיסטיות וגזעניות. אך יש סיכוי סביר לא פחות שה"ייאוש מהמדינה" המאפיין חלקים גדולים כל כך בחברה הזאת יעודד התפכחות רציונלית מערכי היסוד השגויים שעליהם הוקמה.

המיתוס המכונן של ישראל קשור להיותה "מדינה יהודית יחידה בעולם" שבה אמור העם היהודי למצוא פתרון "נורמלי" לקיומו הלאומי. הוא ידוע גם כמיתוס של "העם הנרדף שהגיע לחוף מבטחים". המיתוס הזה מופרך כאן יום יום ושעה שעה. יש תחושה של מיאוס וחוסר אמון במוסדות המדינה.

נייר מוגש לועידת חיפה: הממסד הישראלי, מערכת החינוך ורוב רובה של האקדמיה הישראלית עדיין מתכחשים לנכבה הפלסטינית ומטילים את כל האשמה על הפלסטינים על מה שקרה להם ב-48'. הם דבקים בנרטיב הציוני שהפלסטינים הם אלה שדחו את החלטת החלוקה ופתחו במלחמה ועל כן עליהם לשאת בתוצאות המלחמה. אבל מאז שלהי שנות ה-80 התחילו ספרים חדשים לראות אור שהציגו נרטיב שונה ואף מנוגד לנרטיב הציוני הרשמי. הספר האחרון של אילן פפה "הטיהור האתני של פלסטין" חשף עדויות ומסמכים חדשים על תוכניות מפורטות לטיהור אתני מסיבי עוד לפני החלטת החלוקה שבוצעו עד לפרט האחרון בשלהי שנות ה-40 ונמשכו בשנות ה-50 הראשונות.

אבסטרקט של נייר לועידת חיפה: הדחף ל"שיבה הביתה" יסודי ביותר והוא מהווה צד מרכזי בתורת היצרים של פרויד. עוד בפילוסופיה הפרה-סוקרטית הוכר הדחף ל"שיבה הביתה" כ"תנאטוס", דחף המוות המנוגד ל"ארוס", דחף החיים. הקטגוריה של "השיבה הביתה" היא גם צד חשוב בתיאולוגיה המונותאיסטית שהלא-אלוהים הוא בה יסוד מסד לתפיסת האדם ההיסטורי. ההרצאה תעסוק בהקשרים הפילוסופיים, האקזיסטנציאליים, התרבותיים והפוליטיים של רעיון ה"שיבה הביתה" כביטוי של שכחה-עצמית והתמסרות לדחף המוות/ההרס ותעמיד מולו את חזון הגלותיות כייעוד, לא כאסון, או עונש.

בעיצומה של התקופה הקולוניאלית, כאשר ניסתה בריטניה לנגוס את סוריה ופלסטין מן האימפריה העותמנית החולה, כתב הלורד שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון בהצעה לתמוך בהתישבות יהודים בפלסטין, כי היהודים שיהיו זרים באזור לא יוכלו למצא להם בני ברית בתוכו ולכן יהיו תמיד נאמנים לאימםריה שמעבר לים.מכתב זה משנת 1840, מתאר לאמיתו של דבר את מהות הקשר שנוצר בין התנועה הציונית (שעדיין לא נולדה אז), ובין האימפריאליזם. קודם הבריטי ולאחר מכן האמריקני.